בעצב רב, הייתי חייב לעזוב את טי-אנו ולהמשיך הלאה והיעד הבא שלי היה וואנאקה. וואנאקה היתה
צריכה להיות גירסא קצת יותר גדולה של טי-אנו, כי גם היא: עיירה קטנה, על גדות אגם, עם הרים
מסביב וטרקים וירוקה לגמרי בלי מסחור. אז וואנאקה היא אכן חמודה, אבל אין בכלל מה להשוות לטי-אנו.
וואנאקה יותר גדולה וכן קצת ממוסחרת, אבל זה גם פועל לטובה במקרים מסויימים (כמו אינטרנט זול ומהיר,
ואפשרויות אוכל גדולות... וגם כמה אטרקציות בעיר). כדי לעשות את הטרקים והמסלולים סביב וואנאקה
חייבים רכב. אני יצאתי מטי-אנו עם כריס (הגרמני שעשה איתי את טרק המילפורד) ועם ישראלי בשם עמית
שהיה לו רכב וקבענו לסוע ביחד לוואנאקה ולמחרת לצאת ביחד לטרק היומי ה-"רוב רוי".
אני וכריס כבר הזמנו מקום בבקפקר ועמית לא ולכן לא היה לו מקום איתנו, אבל בדיעבד הבקפקר שלנו לא היה
כל-כך טוב, וזאת למרות הדירוג הגבוה בחוברת של BBH והשבחים ממטיילים אחרים.
התכנון היה להיות בוואנאקה כמה ימים, להנות מהאטרקציות שלה, לצאת לטרק או שניים, לסוע להר קוק
(ההר הכי גבוה בניו-זילנד) ולעשות את הטרק בו, ואז להמשיך הלאה. לא תמיד הדברים הולכים כמו שאתה
מתכנן. ביום הראשון יצאנו לטרק וחזרנו למחרת. ביום השני חיפשנו אנשים עם רכב לצאת איתם לטרק של
הר קוק וגם מצאנו אך הם רצו לצאת יותר מאוחר ולא רצינו לחכות עוד כמה ימים אז המשכנו לחפש. בערב הלכנו
לבית הקולנוע המפורסם של וואנאקה, שמה שמיוחד בו הוא שאין כסאות קולנוע רגילים אלא ספות ואתה יושב
על ספה ביתית רגילה וצופה בסרט. בצידו של האולם יש גם מכונית וניתן לראות את הסרט מתוך מכונית כמו
בדרייב-אין. הדבר השני המפורסם בקולנוע הזה הוא העוגיות שלו. בהפסקה הם אופים 3 סוגי עוגיות שכל
עוגיה היא גדולה מאוד ובכך משביעה וגם (לפי הסיפורים) העוגיות הכי טעימות בעולם. איך שמגיעה ההפסקה
הדלתות נפתחות והריח נכנס לאולם ומיד כולם רצים
רצים להספיק לקנות עוגיה חמה שכרגע יצאה מהתנור.
כריס לקח עוגיית שוקולד, אני לקחתי שוקולד-צ'יפס ועמית לקח ג'ינג'ר עם שוקולד לבן. אני וכריס התחלקנו:
כל אחד קיבל חצי מכל עוגיה ושתיהן היו באמת טובות מאוד, אבל השוקולד צ'יפס היה קצת יותר טוב לטעמי.
עמית לא התלהב מהעוגיה שלו והתחרט שלא לקח עוגיה רגילה כי בנתיים נגמרו כל שאר העוגיות חוץ מהאלה עם
של הג'ינג'ר עם השוקולד הלבן. מה שכן, העוגיות האלה לא זולות. כדי לגרום לאנשים להגיע הרבה
לקולנוע הזה, הוא מקרין סרט שונה בכל יום בשבוע. ואכן פגשתי אנשים שהלכו 3-4 לילות
רצופים לקולנוע. חזרנו לבקפקרס עם בירה ויין, והופה למשחקי שתייה לתוך הלילה. באחד המשחקים הצטרפה
אלינו בחורה דנית שהתעקשה ללמד אותנו לדבר דנית. גם היתה בחורה גרמנית מאיזור באוואריה
שהתעקשה שהיא באוואריאנית ולא גרמניה, ופה נתקלתי חזק בגאווה הבאוואריאנית ואני יכול להבין למה הגרמנים
לא מחבבים אותם במיוחד. ביום השני המשכנו לחפש טרמפ להר קוק ולא מצאנו אז הלכנו לעולם הפאזלים
שנמצא בפאתי וואנאקה וזהו מוזיאון שלם המתמקד בפאזלים ותעתועי מוח. כבר שאתה מתקרב לבניין ורואה
את צורתו המוזרה ואת מגדל השעון העקום שלו אתה מבין שאתה עומד לשפשף את העיניים שלך הרבה פעמים
מעכשיו. בקפיטריה של הכניסה יש הרבה משחקי פאזלים ועצים להנאתך, ומכאן והלאה
זה מחולק לחלקים שונים במוזיאון, כאשר במעבר בין חלק לחלק יש לך ציורים של תעתועי מוח על
הקירות. החלק הראשון מלא בהולוגרמות, כאשר אתה מתסכל על הולוגרמה של אישה בצד שמאל
וכאשר אתה עובר לצד ימין היא מחייכת. אח"כ ישנו חדר שמראה לך איך צילמו בסרטים כמו
"שר הטבעות" שיש לך גמד בצד אחד של החדר וענק בצידו השני. אני וכריס הדגמנו את הענייו
כאשר עמדנו בכל צד של החדר וצילמנו. החלק השלישי הוא קצת מפחיד...
בחלק השלישי אתה עומד במרכז חדר גדול שבו 6 קירות ועל כל קיר ישנו פורטרט של אישיות מפורסמת
(איינשטיין, צ'רצ'יל, בטהובן, אמא תרזה, לינקולן...) ובכל מקום שתעמוד בחדר
ולכל מקום שתלך זה יראה כאילו כל הפרצופים האלה מסתכלים עלייך. היו כמה אנשים שחטפו מזה
כאב ראש ויצאו בזחילה. החלק הרביעי הוא חדר שעומד בזווית וכאשר אתה נכנס אז הגוף שלך מנסה ליישר
את עצמו כדי להתאים לחדר ולא לזוית אז פתאום אתה רואה מים שזורמים כלפי מעלה, או שאתה יושב על
כיסא שיושב על מסילה והכיסא נע כלפי מעלה, או שאתה מניח כדור ביליארד בשולחן ביליארד ופתאום הכדור
נע בכוחות עצמו ונכנס לתוך החור. אח"כ יוצאים למבוך, ופה יש לך מבוך כמו בטירות העתיקות באנגליה.
בלב המבוך יש את השירותים של המוזיאון, שהם גם קצת יוצאי דופן. אחרי המוזיאון הלכנו לקפוץ למי
אגם וואנאקה, ולאכול גלידה. בערב שוב ישבנו על משחקי שתיה, כאשר נכנסו לנו לחדר 2 בחורות
איריות (מאירלנד), שרצינו להיות נחמדים ולהזמין אותן לשחק איתנו, והן ענו לנו בתקיפות ומגעילות
שגרמה לנו בכלל לא לרצות להשאר איתן בחדר. למחרת ראינו שאנחנו לא מוצאים טרמפ אז הלכנו לברר
בקשר לשכירת רכב ליום אחד. בדרך הלכתי להסתפר ונכנסתי למספרה עם ספר ששומע את המוזיקה שאני
אוהב (פחות או יותר) ודיברנו כל הזמן על מוזיקה ופתאום הוא אומר לי שלהקת Velvet Revolver
מגיעה לשתי הופעות בניו-זילנד בקרוב, אחת באוקלנד ואחת בקרייסצ'רץ'... המידע הזה יהיה רלוונטי
בהמשך. חזרנו לבקפקרס לחפש אנשים שירצו להתחלק איתנו ברכב להר קוק ומצאנו את קלייר (שהיא
אוסטרלית מתוקה שגם היתה איתנו במשחקי קלפים בלילה הקודם), ועוד איזה אמריקני מבוגר. קבענו למחר
לצאת. ומאז וכל הלילה לא הפסיק לרדת גשם. למחרת הלכנו למשרדי ה-DOC ושאלנו על המזג-אוויר
בהר קוק ונודע לנו שגם שם יורד הרבה גשם ואין ראות ולכן סגרו את הטרק.
נאלץ לדחות למחר... פתאום היתה הפוגה בגשם וקלייר אמרה שיש ממש מחוץ לעיר חנות של דברים
יד-שניה, ואולי כדאי ללכת למצוא מציאות... מיד יצאנו כולנו ותוך 5 דקות המבול חזר ושטף
אותנו לגמרי. קלייר שכחה להגיד שזו הליכה של 2 ק"מ בכביש שאף אחד לא נוסע בו. אחרי הליכה
ממושכת בגשם הגענו למקום, ספוגים לגמרי, ובסוף כריס מצא חולצה וזהו. לדרך חזרה תפסנו טרמפ
עם מקומי שהכניס אותנו בחלק האחורי של הרכב שלו יחד עם הכלב הרטוב שלו, אבל טרמפ זה טרמפ.
את שאר היום בילינו בלאכול את האכול שהכנו לטרק, מיד אחרי שראינו שלפי התחזית המזג-אוויר
לא ישתפר. את היום למחרת בילינו בחיפושי רכב, כריס מצא כמה רכבים שהוא רוצה לקנות והלכנו
לראות אותם. הגשם לא הפסיק לרדת ואמרתי לכריס שאין לי ברירה ואני חייב להמשיך צפונה.
באותו ערב הגיעו לבקפקר שלי קרן והחבורה שלה, וגם החבורה של שלושת הבנות מקרייסצ'רץ' שלא
ענו לי כשביקשתי להצטרף אליהן אז. הן מיד אמרו לי שהן ממשיכות צפונה לקרחון פרנץ-ג'וזף
שזה בדיוק גם היעד הבא שלי ושהן 3 באוטו, שאלתי אם אפשר להצטרף והיא אמרה שהיא תשאל את
האחרות. שאלתי שוב ועדיין לא קיבלתי תשובה. בפעם השלישית אמרתי לעצמי שזו הפעם האחרונה
שאני שואל אותן... ולא קיבלתי תשובה... למזלי היו שם זוג אנגלים שראו את הפתק שכתבתי
על כך שאני מחפש טרמפ והציעו לי להצטרף. למחרת קמנו בבוקר, אני מחכה לאנגלים לטרמפ צפונה
וכריס וקלייר הולכים לחפש טרמפ דרומה. כשעמדנו אחד מול השני ראיתי קצת עצב בעיניים שלהם אז
נתתי להם את חפיסת הקלפים שלי, שזה יביא להם הרבה הנאה. כמובן שאח"כ קניתי לעצמי חפיסה
חדשה, כי אי אפשר בלי :). דווקא ביום האחרון שבו אנחנו עוזבים את וואנאקה היה יום יפייפה
שהיה יכול להיות יום מדהים להר קוק, וגם הטרמפים שהציעו לנו בזמנו יצאו ביום זה להר. הרגשת החמצה אדירה.
|
הדרך לוואנאקה
האגם של וואנאקה
כריס, קלייר ואני
כריס, עמית ואני בקולנוע של וואנאקה
עולם הפאזלים
בכניסה לעולם הפאזלים
בכניסה לעולם הפאזלים
החדר כמו בשר הטבעות
החדר בזוית
|
